איך לדבר ולחזק אנשים אחרי אירוע טראומטי

אירועים קשים מפעילים אצל כל אחד ואחת מאתנו תגובות אוטומטיות ראשוניות מול האיום והסכנה כמו הלם, פחד, בלבול, כעס, עצב ועוד. אלו הן תגובות של התמודדות עם הלחץ שנוצר והן יכולות להיות מאד מגוונות, בימים הראשונים.

ללא שיתוף, נוצרת לפעמים תחושת מועקה. אנשים מתארים "כמו אבן בפנים".

ברגע שאנו משתפים, אנו מרגישים הרבה פחות בודדים. אפשר וצריך לפרוק חלק מהקושי הרגשי, לראות שאנו מרגישים דומה, ולהרגיש יותר קרובים.

בנוסף, השיתוף מאפשר להתרחק קצת באופן רגשי מהאירוע, לתת לו משמעות, להתנחם בתגובות של אחרים ועוד.

כדי להקל בשיחות קשות – רצ"ב שאלות מנחות שתמיד עוזרות ודוגמה להמחשה:

רגע לפני שמתחילים - שימו לב:

שלב 1 + שלב 2 תנו להם להיות רק שליש מהשיחה!

שני השלישים האחרים, כלומר רוב השיחה תתמקד בשלב 3 + 4 - וכך הסיפור האישי לא יהיה רק סיפור של קושי וכשלון אלא סיפור של התמודדות וגבורה אישית!

1. בקשו לספר מה קרה ולהתחיל מנקודת הזמן שהייתה קצת לפני האירוע. כך נוכל להבין מה קרה ברצף הזמן, ולשמוע את כל הסיפור באופן מלא.

לדוגמה: נועה שהייתה מעורבת כנוסעת בתאונת דרכים בה נהג אב של חברתה, סיפרה בפגישה כמה קשה לה להפסיק לחשוב על מה שהיה. כשביקשתי שתספר מה קרה, היא ישר סיפרה כיצד

".. הגיעה מכונית משום מקום ונכנסה בדלת שלצד הנהג..." (מאחוריה היא ישבה).

עצרתי וביקשתי שתתחיל לספר מנקודת הזמן שהייתה קצת לפני התאונה – היכן הייתה לפני כן, עם מי ומה עשו. היא סיפרה שהיא וחברתה סיימו אימון מאד מעייף בחוג קרקס וחיכו להסעה של אבי החברה הביתה. כשנכנסה למכונית השעינה את הראש אחורנית ועצמה את עיניה. בפניה לרחוב הראשי הגיחה מכונית מימין במהירות ונכנסה בהם בצד בו נועה ישבה. היא זכרה שהופתעה מאד ונבהלה מאד מהמכה, מהרעש ומהצעקות של הנהג. הסברתי כי באופן נורמאלי, ככל שעוצמת ההפתעה גדולה יותר כך התגובות שלנו חזקות יותר.

2. אחר כך בקשו לתאר מה ראו באירוע, מה הרגישו ומה חשבו. אירועים קשים מאד קשה לתאר במילים, לכן קבלו בהבנה משפטים קצרים או לא מובנים, ועזרו להם לפתח ולהסביר את תחושותיהם.

אל תחששו לשמוע או לשאול, שיחה כזו לא מוסיפה קושי אלא מאפשרת לשחרר את הקושי שכבר נאגר בפנים.

לפעמים קשה להתחיל לכן היו סבלניים. אין צורך בשאלות רבות - לרוב האדם ירצה לספר את מה שחווה ברצף. רק אחר כך כדאי להוסיף שאלות במקומות שלא הבנתם מה קרה.

לאורך כל השיחה שימו לב למצב הגופני של המספר - והזכירו לו לנשום עמוק. כך הוא יחוש בטוח גם כשייזכר באירועים נוראים. המטרה היא שלאט לאט אפשר יהיה לספר את האירוע בלי לחוש את האימה או הקושי. זה לוקח זמן - היו סבלניים.

המשך הדוגמה: ביקשתי מנועה לנשום עמוק לכל אורך השיחה, שוב ושוב כל פעם שראיתי שהנשימה שלה נעצרת, כדי להחזיר רוגע לעצמה. הזכרתי לה שהאירוע מאחורינו, וחזרתי לשאול מה ראתה.

היא נזכרה כי ראתה בזווית העין כתם אדום אך לא חשדה שמדובר במכונית. הדבר הבא היה המושב אליו נטרקה כי הוטחה קדימה. בשלב הזה שאלתי מה חשבה והרגישה. נועה סיפרה שעברה לה מחשבה מפחידה ו"פחד מוות".

כך בעדינות, המשכתי להקשיב והיא המשיכה לספר. היא תיארה קצת יותר גם את התחושות וגם את המחשבות ולאט לאט חיברה בין המראות, לרגשות ולמחשבות.

לקראת סוף התיאור אמרתי כמה פעמים - כמה טוב שהאירוע הסתיים והוא מאחוריה, וכבר לא צריך לחשוב עליו יותר.

הוספתי שהמחשבות והרגשות הן התגובה הכי טבעית והגיונית לסכנה. הסברתי גם שבמצבי סכנת חיים התגובות הן אוטומטיות בכלל ובלתי נשלטות, כי הגוף רוצה להגן על עצמו, וכל מה שהגיבה או הרגישה הוא מאד טבעי ולגיטימי ומתרחש ברמה ביולוגית כי המוח לא עוצר "לחשוב" איך להגיב, האינסטינקטים שלנו מגיבים מיד וטוב שכך.

3. ואז הגענו לחלק הכי חשוב - והחלק הכי חשוב בשיחה היא השאלה: ואיך התמודדת? מה עשית?

כשהשיחה מתמקדת בהתמודדות, במה עשו, במי עזר להם (גם זו חלק מההתמודדות!), איך יצאו משם, האם עזרו לאחרים ועוד - כל הסיפור הופך לסיפור התמודדות!!!

זה החלק שחשוב לנו שאנשים יזכרו!

אין צורך לזכור את הזוועות אלא את הכוח האישי שלפעמים מתפרץ במצבים קשים במיוחד.

ולא צריך גבורה מיוחדת בשביל כך - גם לשרוד את האירוע הקשה דורש כוחות.

שימו לב, בחלק הזה - אנשים הרבה פעמים מרגישים שלא עשו מספיק, או שמה שעשו הוא לא בסדר, או שיכלו לעשות יותר.

לדוגמה: גם אם "רק" בכו - זו הדרך לשחרר ולפרוק, אם "רק" חשבו משהו - זו הדרך לקלוט את האירוע ולנסות להגיב אליו הכי טוב שאפשר, אם ברחו - זה היה הדבר הכי נכון - וזו גבורה להציל את עצמם במצב שאי אפשר לחשוב ולא יודעים מה לעשות.

צריך לזכור, שכרגע אחרי האירוע - יש יכולת לנתח את המצב שהיה ולהתחיל לחשוב מה עוד אפשר היה לעשות, אבל בתוך מצב החירום הטראומטי - אין יכולת חשיבה!

ולכן מבחינתנו - הנחת העבודה היא - שמה שהם עשו הוא הטוב ביותר שיכלו לעשות!!!

והתפיסה הזו תחזק אותם להפוך את הסיפור לסיפור גבורה אישי - שהוא ההיפך מסיפור טראומטי של חוסר אונים וחוסר וודאות קיצוני.

בדוגמה של נועה: נועה זעה בחוסר נוחות על הכיסא, וניכר היה שהיא קצת במבוכה מהשאלה. עודדתי אותה ואמרתי שלא משנה מה עשתה - זה בטוח עזר לה במשהו. היא חשבה קצת ואמרה שפשוט צעקה, הסתכלה לראות שהנהג בסדר ושחברתה שישבה לצדו בסדר (כריות האוויר נפתחו), בדקה שהכול בסדר אצלה והרימה את הטלפון. כמה דברים היא עשתה - בלי שהייתה לה הכשרה להתמודדות במצבי משבר!!! חיזקתי את האינטואיציה שלה לעשות בדיוק את מה שצריך, ואת היכולת שלה לדאוג לעצמה ולדאוג לאחרים, וכן את ההתארגנות המהירה שלה אחרי המכה.

4. מקדו את השיחה במתן פירגון להתמודדות שתוארה, ללא שיפוט או ביקורת כל שהן.

לכל אחד מאיתנו יש דרכים אוטומטיות להגיב למצבי סכנה וקושי, ולאחר אירוע קשה אנו בדרך כלל לא בטוחים שהתמודדנו היטב. חלק משתתקים, חלק צועקים, חלק בורחים וחלק מסתתרים...

כשמישהו מחזק אותנו על מה שעשינו – זה מרגיע מאד מבחינה רגשית, מאפשר חזרה טובה ומהירה יותר לשגרה, ומחזק את תחושת הביטחון ביכולת להתמודד היטב באירוע הבא.

תגובות שיפוטיות כמו: למה לא ברחת?, למה לא עצרת?, למה לא... כלפי ההתמודדות שהייתה מחלישות את הביטחון ומגבירות חרדה.

מה עושים במצב שבו ההתמודדות לא הייתה טובה? אז מסבירים שהתגובות האוטומטיות לא תמיד מותאמות, ואי אפשר לשלוט בהן. לרוב, היו שם גם התמודדויות טובות יותר וחשוב להתמקד דווקא בהן. בנוסף, כדאי ואפשר לחשוב ביחד מה אפשר ללמוד מהאירוע הזה. כאן הקשיבו היטב אם יש מחשבות של ביקורת אישית שלא נאמרות בקול רם והציפו אותן, כדי למגר אותן.

תמיד תוכלו להוסיף: "האדם לא נולד להתמודד עם זוועות, אנחנו פועלים הכי טוב שאנחנו יכולים אבל באירוע כל כך לא צפוי וכל כך טראומטי, כולם עושים הכי טוב שאפשר". ישנם גם אנשים שהוכשרו למצבים כאלה, חיילים לשעבר וכו' - לרוב הם יגיבו טוב יותר. במצב שבו הם לא הגיבו נכון (כלומר לפי ההכשרה שלהם) - תופיע אשמה ובושה - ואז חייבים להתייחס לזה ולהסביר - שהפעם הגיבו כאזרחים.. שההפתעה בדרך כלל מאד מאד מקשה וכו'

5. לכל אורך השיחה - הביעו אמפתיה והבנה לכל תחושה, ללא שיפוטיות – כמו - "זה באמת מאד מפחיד לראות מראות כאלה", "אירוע כזה לוקח כמה ימים להתאושש ממנו", "עוד כמה ימים תרגיש אחרת" ועוד.

6. לסיום: בכל מצב שבו מרגישים כי קשה לחזור לשגרה גם לאחר כמה ימים, מומלץ לפנות לעזרה מקצועית. כך אפשר יהיה לחזור לשגרה ולמנוע תגובות פוסט טראומטיות.