מילדות אני זוכרת את הסקרנות שלי למה שקורה לאנשים בתוכם. חלמתי על משקפת מיוחדת דרכה אוכל לראות פנימה.

במבט לאחור מאוד ברור לי למה בחרתי להיות פסיכולוגית - הפסיכולוגיה מאפשרת לי להקשיב לאנשים לעומק, להציע להם דרך לריפוי אישי, זוגי ומשפחתי, לעזור להם לעזור לעצמם, לאהוב אותם ולשמור על אופטימיות.

​

אחד הדברים המדהימים בטיפול בעיני זו היכולת של הטיפול לעורר את האנשים להשתמש ביכולת ההחלמה האינטואיטיבית שלהם, להתגבר על מצבים קשים, ואף לברוא את עצמם מחדש. אני תמיד מתפעלת מהיכולת הזו ומתרגשת בכל פעם מחדש כשהיא מתרחשת.

​

אנשים לא תמיד מגיעים אלי עם עם מצוקה קשה. לפעמים הם רק רוצים לשפר את הקשרים שבחייהם, להקל על אחרים, לאהוב יותר, ולהיות מאושרים ומסופקים.

​

בטיפול של ילדים ונוער, מרגש לראות איזה שינויים מבורכים הורים יעשו עבור הילדים, יותר ממה שיעשו בשביל עצמם ואיזו התפתחות נהדרת מתרחשת במקביל, אצל הילדים וההורים גם יחד.

​

כדי להתמקצע בתהליכי טיפול בגיל הרך, למדתי את הטיפול הדיאדי (הורה וילד בטיפול משותף). תמיד האמנתי, ושנות הניסיון שלי רק חיזקו אצלי את התחושה - כמה הורים יכולים לעזור לילדיהם אם רק יידעו איך. נכון שיש צורך בטיפול לבדוק את המסרים ברמה המודעת וגם את המסרים הלא מודעים שעוברים בין הורים וילדים, אך הטיפול המשותף יעיל ומהיר יותר, ומאפשר הקלה מרגשת ופתרונות מעשיים, שנשארים לשנים רבות.

​

במקביל התמקצעתי בנושא של טיפול בנוער. בגיל המורכב הזה חשוב לאבחן באופן מקצועי את מצב הנער.ה, על מנת להיזהר מליפול לתוויות קשות, שעלולות לקבע את המשך החיים. עבדתי עם נוער בפנימיה ונוער שוליים במצבים קשים, ועם מבוגרים צעירים בתחילת החיים.

​

לעבודה הסדנאית הגעתי לאחר שלמדתי הנחיית קבוצות.

​

רצף הפיגועים  בשנות ה- 2000, הוביל אותי להצטרף  לעמותת נט"ל מתוך רצון ליישם את הידע שצברתי עבור מטרה חברתית. נסעתי רבות לדרום, בהמשך גם לצפון. יצאתי להכשיר יועצים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים בהתמודדות עם מצבי החירום, הנחתי סדנאות לקהל רחב, ולהורים וילדים בעקבות אירועי בטחון באזור.

עבדתי עם כוחות הביטחון על שמירה עצמית נפשית במפגש שלהם עם אירועים קשים. פגשתי את הכח האדיר של הקבוצה לעזור לחברי הקבוצה ואת היכולת של המנחה לכוון ולהעצים את התהליכים הללו.

פגשתי את הערך החברתי של הפסיכולוגיה בהבנת הטראומה, וביצירת מודעות לאחריות הממשל להפעיל את הכלים הכי טובים שלו כדי לסייע לקהילה רחבה. עשיתי את זה במשך 18 שנה, כולל הקמה וכתיבת תוכן לאתר חינמי של נט"ל – מקום בטוח, עבור צוותים שעובדים עם ילדים ונוער, על מנת להגיע לכמה שיותר אנשים עם המידע החשוב הזה, במיוחד במדינה שלנו.

​

ב- 2005 יצאתי עם משלחת אנשי טיפול לסרינלקה בעקבות אירוע הצונאמי הקשה שהתרחש בדרום אסיה. חוויה שלא אשכח. פגשתי שם את ההשפעות של אסון בקנה מידה רחב ואת הנזקים של אירוע טראומטי על תרבות שונה. החוויה הזו עוררה בי הרבה מאוד כבוד לרוח האדם וליכולות של אנשים להחלים ו"להתרומם מהעפר" אחרי אירוע כל כך מטלטל.

 

בהמשך, יצאתי במסגרת הקואליציה הישראלית של ארגוני הטראומה, ללמד באי Mindanao בפיליפינים את אנשי החינוך ובריאות הנפש איך להתגבר ולחיות עם טרור יומיומי. זכיתי לראות מסירות נשגבת של אנשים, אשר לקחו על עצמם תפקידים במצב קשה והקדישו את חייהם להינצל ולעזור לזולת.

​

בשנים אלה עסקתי גם בקשר שבין פסיכולוגיה וקבלה, במשמעות הרוחניות ומציאת היעוד בחיינו, תחום אותו אני משלבת בטיפול במבוגרים, צעירים (וצעירים ברוחם)

​

שתי נקודות שחשוב לי להדגיש:

• טיפול בעולמות הנפש, חייב להיות מתוך מקצועיות ואחריות, ובאופן הכי מדויק שאפשר.
  אנחנו חיים בעולם שמחפש "מהר" ו"קצר", פעמים רבות זה מקור לנזק. הרבה ידע לכאורה גלוי ברשת, אך בם הנפש "לא משחקים", ולכן הכי מומלץ להיעזר באנשי מקצוע מוסמכים ומנוסים.

• העיתוי חשוב – כדאי  להתייעץ בזמן ולא למשוך זמן.
  כל כך הרבה פעמים אנשים משתפים אותי שהם מצטערים שלא הגיעו קודם. הם לא ידעו כמה הטיפול ישנה את חייהם לטובה. יש המופתעים שהטיפול נמשך פחות זמן ממה שציפו. לא כל טיפול פסיכולוגי מוכרח להיות ארוך, יש גם תהליכים נהדרים של מספר חודשים או שנה.

​

חיים טובים לכולנו,

       לימור סופר פטמן

​

​