סיפור מקרה מהקליניקה:
היא נכנסה לפגישה במבט סקרן, ילדונת בת 6. נראית קצת קטנה לגילה.
כשחייכתי החזירה לי חיוך קטן והתיישבה על אימה.
בקלות סיפרה על בית הספר החדש.
אמרה שהיא נהנית לקרוא, שהמורה נחמדה אך קצת צועקת,
ובעצב הוסיפה שאין לה חברים.
אמא של גאיה סיפרה שעברו לאזור בקיץ, והיא עלתה לכיתה א' בלי להכיר אף אחד,
בקושי הספיקה להיות בבית ספר בספטמבר ופרצה המלחמה.
מאז שחזרו לבית ספר היא נשארת בהפסקות בכיתה,
לא מרגישה מוזמנת ולא מצטרפת לשום משחק.
אימה הוסיפה בהתנצלות שהם עדיין לא מכירים הרבה אנשים בסביבה.
ממה את דואגת? שאלתי את הקטנה, בעדינות
שיצחקו עליי, אמרה בשקט
זה כבר קרה פעם? שאלתי
כן, ענתה. בגן.
ואז שמעתי את הסיפור העצוב מאימה, על הדחיה שעברה בגן והפחד שנשאר.
"הבנתי", אמרתי, "זה בטח מאד מפחיד להתחבר לחברים חדשים אם בגן שהיה פעם, היו חברים שהעליבו אותך. את רוצה שנחשוב ביחד איך למצוא חברים שיודעים להיות חברים טובים?"
עיניה אורו.
"אמא תעזור לך בזה. היא תזמין הביתה את מי שתבחרו,
ורק אחרי שתשחקו ויהיה לכן נחמד, תתכננו שתמשיכו לשחק גם בהפסקה. מסכימה?"
ילדים שעברו דחיה חברתית צריכים להרגיש שמי שמקשיב מבין היטב מה עובר עליהם, כמה בודדים הם מרגישים במצבים כאלה, ושיש פתרון ואפשר אחרת.
בפגישות הבאות עם האם עזרתי לאם לעבד עם גאיה את סיפור הדחיה שעברה. כמו כן, בדקתי כמה היא יודעת להשתלב חברתית, ונתתי הדרכה איך אפשר לעזור לה בבית לפתח כישורים חברתיים באמצעות משחק משותף. במקביל המלצתי להתייעץ עם המחנכת עם מי כדאי ליצור קשר עבור גאיה. למחנכות יש הכרות עם מגוון ילדים.
אמא של גאיה התגלתה כחרוצה ביותר והתוצאות הטובות הגיעו במהרה. כשיצרה את הקשר המתאים עם האימהות, גאיה קיבלה מיד הזמנה משתי חברות למפגש אחר הצהריים ומשם נפתחה דרך לחברויות מרגשות.
"פגשתי אימהות רגישות שהצליחו לעזור לי לרפא את כאב הלב של גאיה" סיפרה לי אימה בעיניים נוצצות..
ואני הוספתי: "וביחד דאגתן שלא תישאר לה צלקת לכל החיים".
כי כשקשה – פשוט צריך להגיע ולהתייעץ, לקבל הדרכה ואז..... גם לפעול!
האושר והחיוך על פני הילדים כשהם מרגישים אהובים – שווה את הכל.