פרידה היא ענין סבוך - פרק א' (סיפור טיפול)

כשרעות הגיעה אלי, בחורה מרשימה בת 24, היא התלוננה על התקפי חרדה "שהתקיפו אותה" אחת לכמה זמן (כמו שהיא תיארה במילים שלה). "זה יכול להיות באמצע היום, או לפני השינה או במפגש עם חברות, פתאום הלב דופק, אני מרגישה חולשה, זיעה קרה ופחד מאד גדול, ואני אפילו לא יודעת ממה".

"ממה את חוששת?" שאלתי.

"לא יודעת", ענתה. "בחיי שאני לא יודעת".

"מבין שתינו", אמרתי בחיוך, "את זו שיודעת" 😊. רעות הסתכלה עליי במבט מהורהר. 

"לפחות הלא מודע שלך יודע רק היחידי שמקשיב לו הוא הגוף. הוא גם מראה לך שהוא בחרדה. מה דעתך שנקשיב לו בכל זאת? ללא מודע החכם הזה?"

"את מוזמנת", היא ענתה בחיוך. ואז החיוך נמוג והיא המשיכה: "אני לא מצליחה להבין."

שתקתי קצת. לאפשר לה מרחב התבוננות פנימית, שתוכל לחפש בתוכה.

לבסוף שאלתי: "מה עוד קורה בחיים שלך עכשיו?"

"עוד מעט מתחילה עבודה חדשה..." הרמתי גבה בשאלה והיא הבינה וענתה: "קצת חוששת אבל אני יודעת שאני יכולה.. זה לא זה.. זאת לא הסיבה, הם עפו עליי ואני טובה במה שאני עושה.."

רעות השתתקה לכמה רגעים, "בעצם יש לי גם התלבטויות לגבי הזוגיות שלי , אבל כל כך נעים לי, אז אני לא מבינה איך זה קשור."

עלתה לי תמונה של בד שמנסה לבצבץ אל פני השטח דרך הסדקים אך רעות מסתכלת לכיוון השני כדי לא לראות.

"ספרי קצת על הזוגיות שלך", הזמנתי.

"הוא חמוד ממש, אנחנו בקשר כבר שנה, נפגשים בעיקר בסופי שבוע, אדיב וכייפי, קליל כזה. קצת שונה מהאנשים שאני רגילה אליהם אבל זה דווקא טוב ואנחנו מדברים על לעבור לגור ביחד".

באותו רגע ראיתי את הכיווץ בגוף שלה מתרחש ממש מולי ושמעתי אותו בקול שלה שהפך לרגע חלש יותר. הנשימה הפכה רדודה יותר, המבט הוסט הצידה, הידיים הפכו מתוחות וחיוך נבוך עלה על פניה.

"ואיך את מרגישה עם השלב החשוב הזה? את יכולה לראות את עצמך בונה אתו בית?"

"אני לא חושבת על חתונה כרגע", היא ענתה בהסתייגות.

"אני מבינה", הנהנתי, "אבל כשאת עוברת לגור עם מישהו את קושרת את היום יום שלך איתו ומהדקת את היחסים. יש לקשר הזה פוטנציאל להפוך למחייב יותר מבחינתך"? שאלתי.

"אני לא רואה עתיד לשנינו", רעות ענתה בלחש והמצוקה ניכרה על פניה. "אני לא יודעת מה חסר אבל אני יודעת שמשהו חסר. אוף זה כל כך מבלבל. כל המחשבות שלי בבלגאן".

"ומה את מרגישה, יש קשר בין המחשבות שלך לגבי העתיד להתקפי החרדה שלך"?

"יכול להיות שכן", רעות ענתה בעצב.

"זה לא מיידי, אבל יום יומיים אחרי שאני חושבת על העתיד מתחילה לעלות לי המועקה.. את צודקת".

"אז בואי נבדוק ביחד מה יש בזוגיות שלך ומה אין בה, ומה את צריכה. אולי זמן, אולי בהירות,

אבל תבטיחי לעצמך שלא תעשי שום צעד שלא תרגישי אתו בטוחה יחסית".

"אז לא לסגור את החוזה?" רעות תלתה בי עיניים שואלות.

"יש כבר חוזה?" הופתעתי, "את רוצה לסגור את החוזה לדירה המשותפת?" 

"כנראה שלא", ענתה.

ראיתי בתמונה הדמיונית אצלי איך הבד ריחף החוצה ורעות מסתכלת עליו.

"אז למה שתעשי משהו שאת לא רוצה?"

רעות השפילה מבט ודמעות הופיעו בעיניה, "כי אני מפחדת להישאר לבד".

"פחד הוא ממש יועץ גרוע לקביעת עתיד", עניתי בעדינות. "בואי נבדוק ביחד מה את באמת רוצה".

נפרדנו כשההקלה נסוכה על פניה של רעות ואני נשארתי עם כל השאלות:

האם יש לרעות קושי במחויבות מול זוגיות טובה?

או שהזוגיות באמת לא מספיק טובה ויש בעיה בקשר?

האם יפחתו/ייעלמו התקפי החרדה?

והאם רעות תעיז להסתכל לאמת בפנים?