אחד הדברים שהסובלים מחרדות חברתיות מתמודדים איתם הוא הקושי שלהם ליזום מצבים חברתיים. להשתלב בשיחה קיימת יותר קל. אבל לפנות לחבר/ים ולהזמין אותם אליהם, או להזמין את עצמם אליהם – זה מבצע רציני ומפחיד מאד.
רועי הוא כזה. נער נאה, שקט ומופנם, אבל מאד מתקשה ביזימה חברתית. כבר חודשים אנחנו מתקדמים בצעדים קטנים, וחששתי שהוא כבר מאוכזב. רוצה, אבל חושש. נתקענו.
באחת הפגישות בשבוע שעבר, הוא דיבר על המונדיאל, ואני הייתי עסוקה בפגישה בחיפוש של איזושהי דרך להסיר לו את החשש, לחזק לו את האומץ ובעצם להתגבר על המחסום שמרגיש. כשבדקתי מה הצליח ליזום השבוע, אמר שניסה פעם אחת, "וזה לא הצליח". החבר לא היה יכול. האכזבה על פניו הייתה ברורה. מבחינתו הוא עשה הכי טוב שהוא יכול. ואז זה התחבר לי!!
"תגיד" אמרתי, "לא משעמם אותך שכל הזמן הם מנסים ומנסים ומנסים ורק פעם בחצי שעה מצליחים להבקיע גול?" "אין ברירה ככה זה" הוא ענה לי "ועוד משהו", אמרתי לו "הם כל הזמן רצים! איזה מעייף זה הם כל הזמן רצים על המגרש" "ככה זה, אין ברירה" הוא ענה לי. "אתה יודע", שיתפתי אותו, "גם במשחק החברתי של החיים זה די דומה", הוא הביט בי במבט תוהה
לאור השיחה הקודמת היה ברור לו שבכדורגל אני לא מבינה..
"מה היה קורה בכדורגל אם הם היו מבשלים שער רק פעם אחת? לא היו יותר מדי גולים נכון?" המשכתי מתמלאת עידוד מעצמי, "אז כדי להצליח צריך לנסות שוב ושוב ושוב...? לא עוצרים - עד הגול?" רועי הסתכל עליי בחצי חיוך (בכל זאת מתבגר..) "יש לנו משימה לשבוע הבא?" שאלתי "להבקיע גול" הוא ענה לי "בסוף גם יהיה גול – אבל לבשל לבשל לבש...".
ככה זה עם מטאפורות – כשמוצאים את הדימוי שקרוב לעולם של המטופלים – הוא עובד עבורנו - ומקדם למטרה.
כשכדורגל כל כך בכותרות כרגע – אפשר יותר בקלות לדבר על: כמה להיות מעורב, איזה תפקיד אתה היית בוחר,
איך אפשר להצליח רק!!! בעבודת צוות (הרי חלוץ, כשרוני ככל שיהיה, לא יכול לעבור את כל המגרש לבד נכון? הוא חייב הגנה טובה, חלוצים נוספים שיעזרו לו..) כמה כייף להצליח וכמה ברור שצריך לעבוד קשה עבור זה.. ועוד ועוד.
ולמי שמתאמן בכדורגל, או סתם אוהב את המשחק – זה תמיד רלוונטי!
שיהיה לכולנו בהצלחה :)
