יש עבדות שאנחנו לא שמים לב אליה, עד שהיא חונקת אותנו - כשמזהים אותה -
מתרחש השחרור: כך היא סיפרה לי: "אמא שלי הייתה אחת ויחידה. מצד אחד מדהימה, מצד שני "על פיה יישק דבר". ביום רביעי כולנו ניקינו את הבית. כל הבנות הכוונה. האחיות שלי השתוללו עם המים וצחקו, אבל אני עשיתי את העיקר. כדי שהיא תהיה גאה בי. כל כך רציתי שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי. הייתי מוכנה לעשות הכל. והיום? אני יודעת שאני מרצה, אבל אני לא מסוגלת להפסיק. זה קל לי." "באמת?" השחלתי מילה, "כי אני שומעת הרבה סבל". "אני מומחית בזה", דינה ענתה, "ואני שקופה".
"אני כבר לא זוכרת מה אני רוצה", ולא יכולה אחרת. "את כל כך צודקת" אמרתי. "שתי התחושות ממש קשורות.
כשאנחנו שוכחות מה אנחנו רוצות וצריכות,
ומסדרות את הצרכים של אחרים לפני שלנו, אנחנו הופכות שקופות.
לעצמנו, לסביבה, את רוצה סידור אחר?" שאלתי (מצניעה חצי חיוך)
דינה קלטה וענתה בחיוך מבויש "כן, לכן אני פה".
האם אתם מזהים את הכבלים שמשעבדים אתכם?
לרצות שוב ושוב את האחרים - מייצר עבדות מרצון.
לא פחות
זה מתחיל בילדות, ילדים תלויים לחלוטין בהוריהם
אז הם לומדים לרצות אותם כדי לא לאבד את אהבתם.
בילדות - זו יכולת טובה, כי לפעמים אי אפשר לעשות "מה שאני רוצה"
וחייבים לעשות "מה שצריך".
אחר כך? ישנם שהופכים את היכולת הזו לנטייה..
וישנם שהופכים את היכולת לרצות > למנגנון העיקרי בו הם זוכים באהבה!!!
אז מתחילה הבעיה!
כי שאנחנו מרצים אחרים כל הזמן, מתוך אמונה שאחרת לא נקבל אהבה
אנחנו מאבדים את עצמנו...
ואנחנו הופכים ממש שקופים לעצמנו..
מכילים רק את הרצונות של אחרים.
עצוב.
רק אפשר לשנות!
אפשר לקבל אהבה גם בלי לרצות כל הזמן.
נכון - זה מפחיד לפעמים לעשות שינוי מבפנים אבל -
החופש שזוכים לו שווה הכל.
ממש יציאת מצריים פרטית. אל תוותר.י.
ואם את.ה צריכים עזרה - (שזה הכי לגיטימי בעולם) -
פשוט תפני.
לא תאמיני שחיכית כל כך הרבה זמן.
שיהיה חג שמח ומלא חירות אישית ושימחה חגיגית לכולנו
