איך לשמור על תהליכי טיפול ואימון בתקופה של חגים או חופשות?

"אני מאד רוצה להגיע אבל הילדים יוצאים לחופש.. "

"אנחנו נוסעים לחופשה קצרה ולא נגיע בשבועות הקרובים"

"מתנצלת אבל אנחנו עסוקים לקראת החג.."

חופשה או חגים יוצרים יציאה מרצף פגישות של תהליך, ומובילים באופן טבעי, גם את המטופלים/המתאמנים הכי מסורים, להשקיע את האנרגיה במשימות השונות של החיים: מציאת הנופש המושלם, אירוחים משפחתיים, העסקת הילדים וכו'.

במצבים כאלה - גם תהליכי טיפול / אימון מצוינים - יכולים להיתקע או להיעצר לגמרי פשוט בגלל הנסיבות. פתאום נוצר ריחוק.. אנשים עוברים להשקיע במשימות של החיים.. ואפילו - השיפור הטוב שכבר הצלחנו להשיג גורם לכך שכבר פחות קשה ונכנסת התלבטות אולי כבר לא צריך...

בתקופה כזו אנו כמטפלים נכנסים לתחושת חוסר וודאות: מה יהיה עם התהליך הטיפולי?

נצליח שימשיך? ייעצר? איך לשמור על תנופת ההתקדמות?

מה שמאד עוזר בתקופה כזו הוא > חיזוק המחויבות לטיפול אצל המטופלים !!!

אבל שימו לב: מחויבות לטיפול שונה מהמוטיבציה לטיפול.

מה ההבדל בין המחויבות לטיפול לבין המוטיבציה לטיפול:

המוטיבציה לטיפול משתנה במהלך הטיפול כל הזמן!!!

"עולה ויורדת" לפי ההתרחשויות.

בתחילת הטיפול - המוטיבציה גבוהה יחסית, כי היא תלויה ברמת המצוקה איתה מגיעים המטופלים / המתאמנים.

מצוקה רבה (כמו אחרי התקף חרדה, או בעקבות אובדן קשה, או אפילו ריב חריף עם בן הזוג) מייצרת מוטיבציה חזקה להגיע לפגישות הטיפול - ואותה אנו פוגשים בפגישות הראשונות.

אך - ברגע שנוצר קשר טוב, מופיעה הקלה במצוקה ודווקא אז המוטיבציה לטיפול עלולה לרדת.

מה יגביר אותה שוב? ההצלחות בתהליך הטיפולי. גם הצלחות קטנות וכמובן שהצלחות משמעותיות.

חוויה טובה של התקדמות > תוביל לחיזוק המוטיבציה ולהגעה סדירה לפגישות.

אבל מה יקרה במצב שבו המוטיבציה תיחלש?

בגלל תחושה שההתקדמות אולי לא מספיק מהירה,

או כשנוצר קשר טוב אבל עולים גם כאב ופגיעות, ויש קושי להגיע לפגישות,

או כשיש הרבה חגים ומשימות של החיים...

כאן נכנסת המחויבות - לתמונה!. במה היא שונה מהמוטיבציה לטיפול?

המחויבות לטיפול - היא ההתחייבות להמשיך ולהגיע לתהליך גם כשמתקשים להגיע, מכל סיבה שהיא.

גם כשהקושי הוא בגלל תכנים או כאבים שעולים בטיפול, או חופשות וחגים או שילוב לא מודע של עוד גורמים.

שימו לב: בתהליכי אימון או הדרכה, בהם מתחייבים למספר פגישות מראש, או משלמים מראש עבור מספר פגישות > נוצרת מחויבות חיצונית.

כשהמוטיבציה יורדת היא עוזרת אך מול התנגדות פנימית היא לא מספיקה.

כאשר אנשים לא שלמים עם התהליך, הם ימצאו סיבות "אוביקטיביות" לא להגיע, ידללו פגישות, ידללו את תוכן הפגישה, וכיום אפילו מקובל לעצור סידרת טיפולים.

אם לא תהיה התייחסות של מטפלים/מאמנים למוטיבציה ולמחויבות - התהליך בסופו של דבר ייעצר. כי מחויבות לא יכולה להיות רק חיצונית. היא חייבת להיות גם פנימית.

אז מה עושים?

1. חיזוק המודעות של המטפלת/מאמנת: קודם כל חשוב להכיר את הסימנים המוקדמים של ירידת המוטיבציה וחולשת המחויבות - ולהתייחס אליהם מיד כשהם עולים. כשמופיעים איחורים, כשיש רמזים שמטופל לא מרוצה מההתקדמות (והאחריות היא משותפת!) או כשיש עצירות ברצף בגלל חופשים וחגים.
   

2. חיזוק המודעות של מטופלים / מתאמנים: ניתן למנוע ירידה גדולה מדי של המוטיבציה ושל המחויבות אם מדברים על זה מראש.
   

3. חיזוק "הברית הטיפולית": מידי פעם להסביר את חשיבות הרצף: "כי מתוך הניסיון שלי השמירה על הרצף מאפשר לשמור על ההישגים.. דחיה זמנית של מפגשים היא לגיטימית, אבל יציאה לגמרי מרצף הטיפול/האימון תגרום ל"יציאה לחופשה מהתהליך" וחבל לאבד את מה שהישגנו". בנוסף, לפעמים עצירה מוקדמת מדי פשוט תהרוס את מה שהישגנו וחבל..
   

4. חיזוק המטרות המקוריות והתועלת: ליזום שיחות "סיכום ביניים", בהן עוצרים ובודקים מה התחושה לגבי התקדמות הטיפול/האימון, להזכיר את הקושי אתו הגיעו אלינו ואת מטרות הטיפול. כאן נדגיש את ההישגים שכבר השגנו, ואת מה שעוד רוצים להשיג ולעדכן את המטרות.
   

5. ברמה הכי פרקטית, רגע לפני חופשה או תקופה של חגים: לבדוק מתי כן ניתן להיפגש, לעגן פגישות בתוך הלוז המשתנה, כך שהמסר הוא גמישות ומחויבות במקביל.

זה הזמן שבו מטפלים / מאמנים - הם אלה אשר "מחזיקים" את חשיבות הרצף והתהליך.

ושיהיה בהצלחה ובהנאה לכולנו :)