איך אפשר לצאת בכלל מהטראומה הנוראית הזאת?

בצד ההתרגשות העצומה שמלווה את כולנו בשבועות האחרונים (והלוואי ותמשיך) אני כל הזמן נשאלת: הם ייצאו מזה? תגידי, בתור מומחית לטראומה אפשר בכלל לחזור לחיים?

גם אנשי הטיפול עסוקים בזה, אז אוספת את כל הידע המקצועי שלי כדי לשתף במה שאנו עשינו בעבר (שנים) ועושים גם כעת:

1. כשמדובר בטראומה כל כך מורכבת ונמשכת - היא משאירה צלקות ומשנה את הגוף ונפש א ב ל - דווקא מול התופת אנשים מוצאים בתוכם כוחות אדירים ורצון עז לשקם את החיים.

לפעמים זה ליצור חיים אחרים - כמו שאמרה שורדת השואה ורה שרייב - שנאמה בארה"ב: "את לא חוזרת למה שהיית וזה יישאר איתך לתמיד אבל את תנצחי את הכל ותבני לך חיים טובים אחרים".

2. הדבר השני נוגע לכולנו: לסביבה יש תפקיד קריטי!!! כל המחקרים על שיקום, ריפוי וצמיחה פוסט טראומטית מדברים על הכוח של הסביבה לעזור, לתמוך, לתת מרחב ולא לתת למנגנוני האשמה לחרב את הנפש.

איך קשורים מנגנוני האשמה לשורדים:

כל הגיבורים ששרדו את הגיהינום צריכים לשמוע מסביב כמה שהם מדהימים - למרות הרגעים הקשים שחוו שם.

הם עוד ישאלו את עצמם שאלות קשות כמו:

 האם יכולתי לעשות אחרת,

למה זה קרה דווקא לי,

מאיפה לוקחים כוחות, איך שוכחים ועוד.

כי הנפש רוצה להבין מה קרה שם ולוקח הרבה זמן לקבל את האכזריות של האקראיות.

השאלות הללו מייצרות אשמה ובושה - כי השפלה מתמשכת יוצרת בושה שקשה להכיל אותה, ושאלות קשות שעולות מבפנים יוצרות אשמה, על לא עוול בכפיהם.

לכן אנחנו צריכים להיות שם ולחזק כל הזמן, המעגלים הקרובים וגם כל המעגלים סביב.

רק לחזק.

לא לחטט.

להקשיב ולתת כוחות והשראה מבחוץ ולתת זמן לכוחות מבפנים להתארגן מחדש.

לא משנה כמה זמן זה ייקח.

חודשים, שנים, אנחנו נעזור כל עוד צריך.

והכוח של הסביבה - לחזק וממש להציל את החיים - היה כל כך ברור בחיבוק התצפיתניות - אנחנו עוד נשמע על הדרכים השונות שבהן הן חיזקו אחת את השנייה. גיבורות על ללא ספק.