מלאך מעבר לגדר - סיפורו של חסד

סיפורו המרגש של הרמן רוזנבלט, יהודי פולני ששרד את השואה וכתב ספר וספר ילדים על השהות במחנה הריכוז הוא כולו סיפור על חסד ועל התסריטים הכי מופלאים שמופיעים במציאות של אנשים.

אוגוסט 1942, פיוטרקוב פולין, והוא ילד בן 11. "השמים היו קודרים באותו בוקר כשחיכינו בקוצר רוח. כל הגברים, הנשים והילדים של הגטו היהודי של פיוטרקוב הוצעדו לכיכר. השמועה התפשטה שמעבירים אותנו. אבא שלי מת רק לאחרונה ממחלת הטיפוס, שהשתוללה בגטו הצפוף. הפחד הגדול ביותר שלי היה שהמשפחה שלנו תופרד. מה שלא תעשה, לחש לי איזידור, אחי הבכור, אל תגיד להם מה גילך. אני אומר להם שאתה בן שש עשרה.

הייתי נער גבוה כבן 11, כך שזה יכול היה אפשרי. ככה אני הייתי עשוי להיחשב כעובד יקר ערך. איש S.S ניגש אלי, מגפיו נקשו על הרצפה. הוא הביט בי מלמעלה למטה, ולאחר מכן שאל לגילי.

שש עשרה אמרתי. הוא שלח אותי לצד שמאל, שבו כבר עמדו שלושת האחים שלי וגברים צעירים ובריאים אחרים. אמא שלי הייתה בצד ימין עם נשים אחרות, ילדים, חולים וקשישים.

לחשתי לאיזידור למה? אך הוא לא ענה. רצתי לצד של אמא ואמרתי לה שאני רוצה להישאר איתה. לא, היא ענתה בתקיפות, תתרחק, אל תטריד, לך עם האחים שלך.

היא מעולם לא דיברה אלי כל כך בחריפות בעבר. הבנתי, שהיא שומרת עליי. היא אהבה אותי כל כך ורק הפעם, היא העמידה פנים שלא. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה".

הרמן ואחיו הועברו בקרון למחנה הריכוז בוכנוואלד ונשלחו לעבוד במשרפות של המחנה. "הרגשתי מת בעצמי", הוא מספר. לאחר זמן קצר האחים נשלחו לשליבן, מחנה משנה של בוכנוואלד, קרוב לברלין. באחד הלילות הוא חלם שאימו אומרת לו שהיא שולחת לו מלאך.

כמה ימים אחר כך, ממש ליד גדר התיל בנקודה שהשומרים לא יכלו לראות, הרמן ראה ילדה שמתחבאת מאחורי עץ. "קראתי לה בשקט בגרמנית: יש לך משהו לאכול? אך היא לא הבינה." הוא קרא שוב, בפולנית והתקרב לגדר. הילדה הוציאה תפוח ממעיל הצמר שלה וזרקה אותו אל מעבר לגדר. הרמן תפס את הפרי וכשברח עוד שמע שהיא אומרת שיתראו מחר. מאז במשך ימים, באותה השעה בכל יום היא תמיד הייתה שם עם משהו קטן לאכול.

"לא העזנו לדבר אחד עם השני או להתעכב יותר מדי. להיתפס משמעותו מוות לשנינו. אז לא ידעתי עליה כלום, רק שהיא ילדת חווה ומבינה פולנית", הוא מספר. "מה היה שמה? למה סיכנה את חייה כדי לעזור לי? לא ידעתי, אך הילדה הזו נתנה לי לחם, ותפוחים ותקווה".

7 חודשים אחר כך נשלחו כל האחים לקרון פחם למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה. "אל תחזרי", אמרתי לילדה באותו יום. "אנחנו עוזבים".

שלושה חודשים אחר כך, המלחמה הייתה קרובה לסיום וכוחות בעלות הברית התקרבו, אך במאי 1945 גם תורו של הרמן למות הגיע. כבדרך נס, כמה שעות אחר כך, הגיעו חיילים רוסים ושחררו את המחנה! "השערים נפתחו, כולנו רצנו, ולמרבה הפלא כל האחים שלי שרדו".

הרמן מספר שנסע לאנגליה, למד אלקטרוניקה, הגיע לאמריקה לאחיו, שירת בצבא ארצות הברית במלחמת קוריאה וחזר לניו יורק. ב1957 פתח חנות למוצרי חשמל בעיר. חבר הציע לו להצטרף לדייט משותף כי לחברתו יש חברה יהודייה מפולין. בחוסר רצון הצטרף. רומה הייתה אדיבה, חכמה, יפה וחברותית כך שהיה קל לדבר איתה. גם היא לא התלהבה מהפגישה העיוורת שסידרו החברים אך הסכימה. הם אכלו, טיילו ובסוף הערב גם דיברו.

"איפה היית בזמן המלחמה? שאלה בשקט. במחנות, אמרתי. היא הנהנה ואמרה: המשפחה שלי הסתתרה בחווה בגרמניה, לא רחוק מברלין. אבא שלי הכיר כומר והוא השיג עבורנו ניירות אריים. היה מחנה ליד החווה, רומה המשיכה, ראיתי ילד שם ונהגתי לזרוק לו תפוחים כל יום.

איך הוא נראה? שאלתי.

הוא היה גבוה, רזה ורעב. אני הייתי חייבת לראות אותו כל יום במשך שישה חודשים.

לבי פעם בחוזקה. לא יכולתי להאמין. זה לא יכול להיות.

יום אחד הוא אמר לך לא לחזור יותר כי הוא עזב את שליבן? שאלתי

רומה הסתכלה עליי בתדהמה: כן!

זה הייתי אני, הייתי מוכן להתפרץ בשמחה מוצף רגשות. לא יכולתי להאמין. המלאך שלי.

אני לא אתן לך ללכת, אמרתי לרומה, ובחלק האחורי של המכונית שבפגישה העיוורת, הצעתי לה נישואין.

הם התחתנו ב1958 וחגגו 50 שנות נישואין, שני ילדים ושלושה נכדים והרמן מעיד: מעולם לא נתתי לה ללכת". מיאמי ביץ', פלורידה.

הוא נפטר ב2015 והשאיר את הספר שכתב וספר הילדים.

החלק השני של הסיפור (במלחמה) לא אמיתי, אך המפגש ביניהם היה ללא ספק התסריט המופלא של היקום והוכחה שגם במקומות החשוכים ביותר - מתגלה לפעמים חסד.

במקום אחר - הרמן מספר: "כשאנשים שואלים אותי איך עברתי את המלחמה בשלום, אני עונה ששרדתי בזכות שלושה גורמים מרכזיים:

ראשית, רומה קיימה אותי במשך שבעה חודשים. היא הזינה לא רק את קיבתי, כי אם גם את נשמתי. היא נתנה לי תקווה.

שנית, אחיי טיפלו בי במסירות יוצאת דופן. כולנו רעבנו ללחם, אך בכל יום הם בצעו חתיכה מקצבת הלחם שלהם ונתנו לי, מכיוון שהייתי נער מתבגר. הם טיפלו בי באהבה אמיתית.

פעמים רבות הם הצילו אותי ממוות. ביום חורף קר אחד, בנינו מדורה קטנה כדי להתחמם. שומר נאצי ראה אותי זורק פיסת עץ אל האש, והכה אותי בראשי, במקל. הוא הכה אותי בעוצמה כזאת שאיבדתי, זמנית, את מאור עיניי. אילו היה מישהו יודע על כך, הייתי נחשב ל"בלתי כשיר לעבודה", ומיועד להשמדה. מדי יום הובילו אותי אחיי לעבודה, וביצעו את עבודתי, כדי להסתיר את עיוורוני. בסופו של דבר, ראייתי שבה אליי.

ושלישית, אני מאמין ששרדתי משום שאמי מעולם לא עזבה אותי. לא רק במהלך המלחמה, אלא עד עצם היום הזה, היא אתי, מגינה עליי."

פורסם ב: https://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=33198

ובמקומות נוספים.