את הסיפור הזה אני מספרת כי הוא מכיל התבוננות מלאת ענווה על עצמנו - ואפשר ממנו לקבל השראה - דווקא לכיוון של חמלה עצמית - וכולנו יודעים שהיא המפתח בדרך אל אהבה עצמית:
היה היה פעם נזיר שגר במערה, בצלע ההר, באמצע היער.
הוא אהב מאד לקום עם שחר, לצעוד על עלי השלכת, להריח את ניחוח עצי האורן,
ולהאזין לשיר הציפורים בזמן שהתפלל ועשה מדיטציה.
תמיד היה עסוק מאד, ואנשי הכפר שהתגוררו לרגלי ההר,
תהו מה מעסיק כל כך את הזקן שגר לבד.
יום אחד פגש אותו אחד מחוטבי העצים שעבד ביער ושאל אותו:
"נזיר יקר, למה אתה כל כך עסוק?"
ענה הנזיר: "ראה ידידי, עליי לאמן שני ניצים, שני נשרים, להרגיע שתי ארנבות,
לביית נחש, להניח חמור ולאלף אריה.
זו הסיבה שאני כל כך עסוק".
חוטב העצים הסתכל סביב סביב ושאל את הנזיר: "איפה כל בעלי החיים האלה?"
הנזיר ענה: "כאן ידידי, הם גרים בתוכי. לכולנו יש אותם.
שים לב:
שני הניצים מתנפלים על כל מה שהם רואים, גם אם זה טוב וגם אם זה רע. אני צריך לאמן אותם לראות את הצד המואר של הדברים. הם העיניים שלי.
שני הנשרים עם הטפרים שלהם קורעים, תופסים, שוברים כל מה שהם מוציאים. אני צריך לאמן אותם להעמיד את עצמם למטרות טובות. אלה הידיים שלי.
שתי הארנבות תמיד קופצות, עוברות ממקום למקום ונמלטות מבעיות. אני צריך להרגיע אותן, וללמד אותן ללכת ברוגע. אלה הם רגליי.
הכי קשה הוא הנחש. הוא נעול בכלוב אבל תמיד מוכן לברוח ולהרעיל כל מי שנקלע בדרכו. זאת הלשון שלי.
החמור? עצלן! הוא לא רוצה לזוז. קשה לו לבצע את המטלות שלו.
עליי להניע אותו.
זה הגוף שלי.
האריה? אותו בעיקר עליי לאלף. הוא יהיר ומרגיש שהוא מלך. זה האגו שלי.
ותגיד לי ידידי, איך אתה מסתדר עם בעלי החיים שלך?"
את הסיפור הזה קיבלתי ממספרת הסיפורים פנינה פלמן, שתירגמה אותו מספרדית.