בסיפור הזה אני נעזרת - כשאני רוצה להעביר את המסר - שלפעמים אנחנו לא מבינים מדוע אנשים מתנהגים מוזר, ורק אם נקשיב, נעצור וננסה להבין - נוכל להכיל ולהתקרב.
"הפעם הראשונה" - הוא השם המקורי של הסיפור, המקור לא ידוע
אחד המתפללים בבית הכנסת הישן בשכונה, היה יהודי מבוגר, חירש.
כולם התפלאו על כך שהוא בא לבית הכנסת בכל שבת. הבן שלו היה חזן. למרות שמעולם לא שמע את קולו של החזן, התפלל בעיניים בוכות.
למרות שמעולם לא שמע את קולו של בנו, הוא נהנה מכל מילה. הוא התבונן בתשומת לב בכל תנועה ומחווה של החזן,
ונשאר תמיד עד סוף התפילות, גם אם הן התארכו.
הוא תמיד היה הראשון לגשת לברך את בנו ב"יישר כוח".
באותה שנה, ממש לפני כניסת יום כיפור, כשהשמש שקעה במהירות וכולם חיכו ל"כל נדרי", הבחין הרב בכך שהחזן לא הגיע עדיין לבית הכנסת.
כשהעביר את מבטו על האולם, ראה את התהייה על פניהם של רבים מהנוכחים.
כסאו של החרש המבוגר נותר ריק.
לפתע פרץ החזן לתוך בית הכנסת, לראשו כובע חזן לבן בוהק שלא חבש מעולם לפני כן,
טליתו משתרכת מאחוריו. תוך ריצה עבר בחטף ליד הכיסא הריק ואז משך את הטלית מעל ראשו והתקרב לבמה. הזמן לתפילת "כל נדרי" כבר כמעט חלף. הרב שאל אותו מדוע איחר. "הייתי צריך להתכונן ליום כיפור" ענה החזן ועלה לבמה.
שקט נפל על בית הכנסת. החזן נשם נשימה עמוקה והחל בתפילה,
קולו פילח את שעריי שמיים וכל לב בבית הכנסת נפער. כל כך הרבה דמעות שכל חטא שעוד נאחז במישהו, נשטף למרחקים. כל הנשמות של באי בית הכנסת באותה שנה ביום הכיפורים, היו טהורות וזכות.
"על מה חשבת שגרם לך לשיר כך?" - שאל.
החזן התבונן ברב בעיניים דומעות ואמר.
"אתה יודע שאבי היה חרש. הלילה הוא הלך לבית עולמו.
היום הייתה הפעם הראשונה, שאבא שלי שמע אותי מתפלל".
פורסם בספר "סיפורי חוכמה ולב" בעריכת אלון רז (עמודים 418-419).
ואולי הסיפור הזה הוא בעצם על אהבת אב, או על אהבת בן
מעניין מה אתם חושבים...