מנזר אחד הלך והתפורר.
נזירים עזבו, או מתו, וחודשים שבאו לא נשארו לתקופות ארוכות.
לא היה מי שיטפל בגינה ובמיבנים, ועזובה פשטה בכל.
בסוף נורו במנזר רק שלושה נזירים זקנים, זקנים מדי מכדי לעזוב למנזר אחר, אבל צעירים מדי מכדי לוותר ולמות.
הם ניסו לחשוב מה לעשות כדי להציל את המנזר.
אחד מהם נזכר ששמע ממישהו, שבמקום רחוק רחוק, בקצה היער, חי איש אחד חכם מאד,
שאולי יידע איך לעזור להם.
הוא יצא לדרך, הלך ביער יום שלם עד שהגיע אל ביתו של החכם, וסיפר לו את הסיפור.
"מה נוכל לעשות כדי להציל את המנזר שלנו?" שאל האיש בייאוש את החכם.
החכם הציע לו לאכול וללון בלילה אצלו, אבל לא ענה.
בבוקר, ממש לפני שהנזיר המאוכזב יצא לדרכו בחזרה למנזר,
אמר לו החכם: "יכול להיות, שאחד משלושתכם הוא המשיח".
הנזיר הלך כל היום אל המנזר, והגיע אליו מותש אחרי רדת החשיכה.
כששאלו אותו שני הנזירים האחרים מה אמר החכם, סיפר:
"הוא אמר שיכול להיות שאחד משלושתנו הוא המשיח".
הנזירים הלכו לישון, וכל אחד מהם חשב: "ברור שאני לא המשיח",
אבל אולי אחד משני האחרים?"...
כשקמו בבוקר, כל אחד מהם התחיל להתייחס אל שני האחרים, כאילו הם המשיח.
חודשיים אחר כך, עברו במקום כמה נזירים צעירים בדרכם למנזר אחר.
כשראו איך שלושת הנזירים מתייחסים אחד אל השני, הם החליטו להישאר איתם במנזר,
וגם כתבו לחבריהם לבוא ולהצטרף אליהם.
המנזר חזר לגדולתו.
את הסיפור הזה מצאתי בספר:
333 סיפורי חכמה ולב -
שליקט אלון רז (עמ' 224)