סיפור הרפסודה והיכולת לשחרר את מה שכבר מיותר

את הסיפור הזה אני מביאה בטיפול כשמופיע קושי להיפטר מהרגלים ישנים ולא מועילים,

כי לא פשוט להחליף מנגנונים שפעם, בילדות, או בזמן אחר - הגנו עלינו.

או כאשר האדם חוזר שוב ושוב לאותו כאב.

במקום לנסות ולשכנע שוב ושוב, כדאי לספר את הסיפור, הוא כבר "יפעל מבפנים".

אז מהי הרפסודה שאת.ה כבר יכול.ה להוריד מהגב?

אדם הולך בדרך ורואה נהר עצום, שהוא חייב לעבור, כדי להמשיך בדרכו. הגדה הקרובה מפחידה ומסוכנת והגדה הנגדית בטוחה. הוא מחליט לאסוף בולי עץ ועלווה, בונה רפסודה, חוצה את הנהר בעזרתה ומגיע לצד השני. עכשיו, נניח שאחרי שהוא הגיע לצד השני, הוא מעמיס את הרפסודה על כתפיו ונושא אותה לכל מקום אליו הוא הולך. האם זה מצביע על כך שהוא משתמש ברפסודה בצורה הנכונה והמתאימה? לא.

אדם בר דעת יבין שהרפסודה הייתה מאוד שימושית עבורו כאשר חצה את הנהר והגיע בבטחה לצד השני. אך מרגע שהגיע לשם, היה זה נכון להשאיר את הרפסודה מאחור ולהמשיך בדרכו בלעדיה.

זהו שימוש נכון של הרפסודה.

בדרך דומה, יש להחזיק בכל האמיתות על מנת לחצות/לעבור.

אין להחזיק בהן מרגע ההגעה ואילך.

עליך להרפות אפילו מהתובנה המדהימה ביותר ובעלת הערך הגדול ביותר, ועוד יותר,

כאשר אין לה ערך רב.

מתוך "בודהא – האדם המואר" אוסף של חיבורים קדושים נערך על ידי סטפן מיטשל

ואני בדרך כלל מקשה ומוסיפה:

היית לוקח איתך את הרפסודה?

הרי עבדת עליה כל כך הרבה זמן, והיא ממש הצילה אותך.

ואם תפגוש שוב נהר גועש שדורש רפסודה כדי לעבור אותו - לא היה כדאי לסחוב אותה? (כמובן שלא)

לא חבל שוב לבנות?

ומצד שני - אם נדימיין כמה כבד לסחוב רפסודה ימים.. שבועות... שנים...

יש מצב שנוכל לוותר עליה.

היתרון של השאלות - הן שהאדם עצמו - נותן את התשובות! ואז הן נשארות בתוכו.