כל כך הרבה פעמים אנו פוגשים את הייאוש בתהליכי טיפול. ואנחנו מעודדים, ושוב מעודדים, ומרימים את המוטיבציה שוב ושוב. אז בפעם הבאה שתפגשו את הייאוש - ספרו את הסיפור הזה, הוא מגיע כהפוך על הפוך, ותמיד מעורר חיוך והזדהות וכך המסר שלכם יעבור באהבה. אני פותחת ואומרת: האם תיתן לייאוש לנצח?, ואז מספרת את הסיפור:
הסיפור מספר על השד שיצא לפנסיה.
הוא התעייף מהעבודה המרובה וכבר לא רצה יותר לייצר בעיות.
הוא הרגיש שעשה את הכי טוב שהוא היה יכול לעשות.
הוא הסתכל סביבו וראה שיש הרבה שדים צעירים ורעננים
שהיו מוכנים לעשות, את מה שהוא כבר עשה בחוסר רצון.
לרגל פרישתו החליט לארגן מסיבה ומכירה פומבית סודית.
הוא אסף את כל "הציוד" שאיתו עבד כל כך טוב
והזמין את החברים שפגש בכל חייו...
אין צורך לספר מי היו אורחיו. אבל כולם הגיעו.
במכירה לא התקבלו כרטיסי אשראי.
ניתן היה לשלם רק במזומן או במטילי זהב.
עם זאת, השד הכין כמה מבצעים וקבע הנחות מיוחדות.
למשל, תאווה וזלילה נמכרו בזיל הזול.
הקנאה הייתה יותר יקרה והיהירות בוודאי ובוודאי.
מחיר השנאה היה גבוה במיוחד אבל אפשר להבין כי
כולנו מכירים כמה היא יעילה.
פייק ניוז נחטפו.
בצד, היה משהו עטוף בתוך ברנזט שהשד שמר מכל משמר.
כשהסתיימה המכירה הפומבית, שאל מישהו:
מה יש מתחת לברנזט האפור?
השד חייך באופן מרומז וחשף אבן שחורה, אטומה עם שוליים חדים.
הוא הציע למישהו שינסה להזיז אותה.
הוא לא הצליח.
הוא הציע למישהו אחר שינסה להרים אותה
והוא לא הצליח, לא בגלל המשקל אלא כי האבן פצעה אותו.
"האם אתם מצליחים לדמיין במה מדובר?" - שאל השד את הקהל שלו?.
"אכן לא" - השיבו לו.
"זהו הייאוש. בכבודו ובעצמו" אמר השד בגאווה. הוא עזר לי תמיד."
"כל פעם שמישהו שלף את אחד הנשקים שלו: טוב לב, תקווה, אסירות תודה,
אני הייתי שולף את הייאוש ומנצח אותו. תמיד."
"אני מקווה שתבינו אותי.
אני פורש אבל עלי לקחת אתי משהו.
מי יודע אם לא ישעמם לי ואני אתפתה להתערב ולייצר קצת צרות לאנשים.
לכן את הנשק הקטלני ביותר שלי אני חייב להשאיר אצלי.
כי מספיק שאני אפזר אותו לרגע, אני יודע שאני אהיה זה שמנצח."
תרגמה מהגרסה בספרדית: פנינה פרלמן
עיבוד של Laura Dippolito ותוספות שלי.