"אני מאד רוצה להגיע אבל הילדים יוצאים לחופש.. "
"אנחנו נוסעים לחופשה קצרה ולא נגיע בשבועות הקרובים"
"מתנצלת אבל אנחנו עסוקים לקראת החג.."
חופשה או חגים יוצרים יציאה מרצף פגישות של תהליך, ומובילים באופן טבעי, גם את המטופלים/המתאמנים הכי מסורים, להשקיע את האנרגיה במשימות השונות של החיים: מציאת הנופש המושלם, התארחות משפחתית או התארגנות לקראת אירוח משפחתי קטן או גדול.
במצבים כאלה - גם תהליכי טיפול / אימון מצוינים - יכולים להיתקע או להיעצר לגמרי.
בתקופה כזו אנו כמטפלים נכנסים לתחושת חוסר וודאות: מה יהיה עם התהליך הטיפולי? ימשיך? ייעצר? איך לשמור על תנופת ההתקדמות?
מה שעוזר בתקופה כזו הוא > חיזוק המחויבות לטיפול אצל המטופלים !!!
איך עושים את זה?
ראשית חשוב להבחין בין המחויבות לטיפול לבין המוטיבציה לטיפול:
המוטיבציה לטיפול משתנה במהלך הטיפול כל הזמן!!!
בתחילת הטיפול - המוטיבציה גבוהה יחסית, כי היא תלויה ברמת המצוקה איתה מגיעים המטופלים / המתאמנים.
מצוקה רבה (כמו אחרי התקף חרדה, או בעקבות אובדן קשה, או אפילו ריב חריף עם בן הזוג) מייצרת מוטיבציה חזקה להגיע לפגישות הטיפול - ואותה אנו פוגשים בפגישות הראשונות.
אך - ברגע שנוצר קשר טוב, מופיעה הקלה במצוקה ודווקא אז המוטיבציה לטיפול עלולה לרדת.
מה יגביר אותה שוב? המוטיבציה תתחזק לאחר הפגישות הראשונות - ככל שתהיה תחושת הצלחה בתהליך הטיפולי.
חוויה טובה של התקדמות > תוביל לחיזוק המוטיבציה ולהגעה סדירה לפגישות.
אבל מה יקרה במצב שבו המוטיבציה תיחלש - ותחושת ההתקדמות עוד לא תהיה מספיק חזקה?
או כאשר יווצר קשר טוב אבל יעלו גם כאב ותחושת פגיעות, ויופיע קושי להגיע לפגישות?
זוהי הנקודה בה הורים נוטשים הדרכת הורים, מטופלים מסיימים מוקדם מדי טיפול ומתאמנים מבקשים לקצר או לסיים תהליך אימוני שטרם הושלם.
כאן נכנסת המחויבות - לתמונה!.
מהי בעצם המחויבות לטיפול? במה היא שונה מהמוטיבציה לטיפול?
המחויבות לטיפול - היא ההתחייבות להמשיך ולהגיע לתהליך גם כשמתקשים להגיע, מכל סיבה שהיא.
לעיתים הקושי הוא בגלל תכנים או כאבים שעולים בטיפול,
לפעמים קיים קושי אובייקטיבי להגיע בגלל חופשות או חגים,
ולפעמים הסיבות הן מעורבבות או לא מודעות בכלל.
שימו לב: בתהליכי אימון או הדרכה, בהם מתחייבים למספר פגישות מראש, או משלמים מראש עבור מספר פגישות > נוצרת מחויבות חיצונית.
ישנם מצבים בהם היא עוזרת כשהמוטיבציה יורדת, אך מול תהליכים פנימיים של נפילת מוטיבציה או התנגדות להמשך התהליך - היא לא מספיקה.
כאשר אנשים לא שלמים עם התהליך, הם ימצאו סיבות "אוביקטיביות" לא להגיע, ידללו פגישות, ידללו את תוכן הפגישה, וכיום מקובל גם לבקש את התשלום בחזרה.
אם לא תהיה התייחסות של מטפלים/מאמנים למוטיבציה ולמחויבות - התהליך בסופו של דבר ייעצר.
כי מחויבות לא יכולה להיות רק חיצונית. היא חייבת להגיע מבפנים.
אז מה עושים?
חיזוק המודעות של המטפלת/מאמנת: חשוב להכיר את הסימנים המוקדמים של ירידת המוטיבציה וחולשת המחויבות - ולשים לב אליהם מיד כשהם עולים.
חיזוק המודעות של מטופלים / מתאמנים: ניתן למנוע ירידה גדולה מדי של המוטיבציה והמחויבות על ידי ציון הקושי האפשרי העתידי - מראש בתחילת הפגישות.
חיזוק "הברית הטיפולית": להסביר כי מתוך הניסיון שלכם - ".. השמירה על הרצף מאפשר לשמור על ההישגים.. דחיה זמנית של מפגשים היא לגיטימית, אבל יציאה לגמרי מרצף הטיפול/האימון תגרום ל"יציאה לחופשה מהתהליך" וחבל.."
חיזוק המטרות המקוריות והתועלת: בשיחת סיכום ביניים ניתן להזכיר את הקושי איתו הגיעו אלינו ומה היו המטרות. כאן נדגיש את ההישגים שכבר השגנו, ואת מה שעוד רוצים להשיג.
ברמה הכי פרקטית, רגע לפני חופשה או תקופה של חגים: כדאי לבדוק מתי כן ניתן להיפגש ולהציע רצף אפשרי, גם אם הוא מרווח יותר, מתוך התחשבות בלוח השנה.
זהו הזמן שבו מטפלים / מאמנים - הם אלה אשר "שומרים" על חשיבות של הרצף בתהליך!.
ושיהיה בהצלחה ובהנאה לכולנו :)
