כל מי שמגיע אלי רוצה "כלים"!
הורים רוצים כלים לעזור לילדים, מבוגרים רוצים כלים להצליח במה שמתקשים,
בני זוג רוצים כלים לתקן את הזוגיות, ומטפלות רוצות כלים לסייע למטופלים...
וכל אחד מהם מתכוון כמובן למשהו אחר!
הורים מחפשים תמיד איך לתת הכל אבל גם לעצב משמעת וערכים
מבוגרים מחפשים להפוך חולשות לחוזקות
בני זוג רוצים דרך להשפיע אחד על השני כדי שהאהבה תגבר
ומטפלות מחפשות כלים של הבנה טובה יותר, או של העמקה ושכלול היכולות שלהן..
אז מה משותף לכולם? שאחד הכלים הכי חזקים שיש לכולנו הוא - היכולת להתחבר אל עצמנו!
להכיר בייחודיות שלנו, ולהעריך אותה.
רק שלשם כך אנו זקוקים למישהו שיראה את הייחודיות שבנו,
שירגיש אותה מהעומק, גם בלי שנסביר..
וכשאני רוצה להעביר את המסר בעניין > אני מספרת את הסיפור הבא > כי כל אחד יכול להזדהות איתו:
(הכרתי אותו מזמן, ואת הכתוב לקחתי מאתר גולם של שרון אביב, הלוואי וידעתי מי כתב)
כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו, רק פעם אחת, איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"המספיקים בקושי", אבל לא יכולתי. ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית, הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו',
החלטתי לדבר איתו על זה.
להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.
הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי שלו שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו, הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.
"גדי", הוא אומר לי :"אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם. אפילו אם הם עושים דברים רעים,
בכל זאת הוא אוהב אותם. אבל אתה, גדי- אתה אף פעם לא עשית דבר רע." אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא.." הוא מפסיק אותי ואומר "ששש.., גדי. תקשיב! כשאלוהים ברא את העולם הזה
לצערנו או לשמחתנו, הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם.
בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות , כל מיני צבעים כל מיני כישרונות. ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים. לזאת הוא נתן יופי, ולהוא הוא נתן ידיים טובות, לזה הוא נתן כישרון במוזיקה, ולהיא הוא נתן כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יודעים למה אלוהים עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוהים לא נתן לו את הכלים האלה או האלה. אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוהים כן נתן להם.
בגלל זה, גדי, אני אומר לך דבר אחד ומסביר לך דבר שני. הדבר שאני אומר לך הוא, אל תתלונן על הכלים שאלוהים נתן לך. והדבר השני שאני מסביר לך זה, שלפעמים לוקח לנו קצת זמן בשביל לגלות את הכלים שאלוהים נתן לנו, בגלל שהכלים שהוא נתן הם ככה מתחבאים. אז תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים".
איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו, אבל התביישתי.
ואל תשכח שאת ההרצאה הזאת האבא שלי, האיש הפשוט והטוב והחכם הזה
נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, או קשיי למידה,
או כל מיני מגבלות אחרות.
אני יודע שאני מדבר יותר מידי, אז אני כבר נותן לך את הסוף של הסיפור בקיצור.
שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוהים נתן לי. ישבתי בשיעור, אני לא זוכר איזה. המורה שלנו היה חולה, אז הייתה לנו מורה-מחליפה. היא מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה את המורה המחליפה עומדת על- ידי. לפני שאני מספיק להגיד מילה, היא סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו. היא מסתכלת על הנייר ואומרת לי: " מה אתה עושה?" אני אומר לה, "סתם מקשקש". היא אומרת "מה ציירת פה?" אני אומר לה, "סתם". היא אומרת לי "סתם מה?" אני אומר לה "סתם ציירתי אותך עומדת על-יד הלוח".
היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה. אחר-כך התברר שהאבא של המורה המחליפה הזאת הוא צייר בעל שם עולמי,
והיא לקחה את הציור והראתה לו.
תוך כמה ימים (הצייר) בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור.
מה אני אגיד לך?
מאותו יום האבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש, גם פה בארץ, וגם בחוץ לארץ.
היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את
התערוכה ה-28 שלי,
והפעם-בניו-יורק במוזיאון לאמנות מודרנית.
ואבא שלי (שעכשיו הוא כבר בפנסיה) -
מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? הוא אומר:" מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים, והילד משתמש בכלים".