איך משתחררים מריצוי כדי להרגיש חופש והגשמה?

יש תבניות קדומות שניבנו בתוכנו, בילדות, ובבגרות חונקות אותנו, בלי שאנו שמים לב. זיהוי שלהן מוביל לשיחרור עוצמתי ביותר.

הסיפור של דינה: "אמא שלי הייתה אחת ויחידה. מצד אחד מדהימה, מצד שני "על פיה יישק דבר". ביום רביעי כולנו ניקינו את הבית. כל הבנות הכוונה. האחיות שלי השתוללו עם המים וצחקו, אבל אני עשיתי את העיקר. כדי שהיא תהיה גאה בי. כל כך רציתי שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי. הייתי מוכנה לעשות הכל. והיום? את מי שאני אוהבת אני יודעת שאני מרצה,

שמה את הצרכים שלו לפני הצרכים שלי, אבל אני לא מסוגלת להפסיק.

דווקא לרצות אותו קל לי יותר מאשר להגיד מה אני רוצה".

"באמת?" השחלתי מילה, "כי אני שומעת הרבה סבל". "אני מומחית בזה", דינה ענתה, "רק שאז גם מרגישה שקופה. "אני כבר לא זוכרת מה אני רוצה, ולא יכולה אחרת". "את כל כך צודקת" אמרתי. "שתי התחושות ממש קשורות.

כשאנחנו שוב ושוב מסדרות את הצרכים של אחרים לפני שלנו,

אנחנו שוכחות מה אנחנו רוצות וצריכות, ואז אנחנו הופכות שקופות.

שקופות לסביבה אבל אפילו שקופות לעצמנו.

את רוצה סידור אחר?" שאלתי (מצניעה חצי חיוך) דינה קלטה וענתה בחיוך של הקלה "כן, לכן אני פה".

לרצות שוב ושוב את האחרים - מייצר עבדות מרצון.

כזו שהאחרים בחיינו לא ביקשו אותה אבל נהנים ממנה מאד.

זה מתחיל בילדות, ילדים תלויים לחלוטין בהוריהם

אז הם לומדים לרצות אותם כדי לא לאבד את אהבתם.

בילדות זו למידה חיובית כי לפעמים אי אפשר לעשות "מה שאני רוצה"

וחייבים לעשות "מה שצריך", ובהמשך משלבים את מה שצריך עם מה שרוצים.

רק שיש אנשים שהתבנית של הריצוי - הופכת לדרך העיקרית בה הם יוצרים קשר וזוכים לאהבה.

אז מתחילה הבעיה!

כי שאנחנו מרצים אחרים כל הזמן, מתוך אמונה שאחרת לא נקבל אהבה

אנחנו מאבדים את עצמנו...

ואנחנו הופכים ממש שקופים לעצמנו..

מכילים רק את הרצונות של אחרים.

ואז נוצר העצב, הדכדוך והסבל.

הפתרון - הוא להבין שבעצם - אפשר לשנות את התבנית שהשתלטה!

אפשר לקבל אהבה גם בלי לרצות כל הזמן.

נכון - זה מפחיד לפעמים לעשות שינוי מבפנים אבל -

החופש שזוכים לו שווה הכל.

ממש יציאת מצריים פרטית. אל תוותר.י.

ואם את.ה צריכים עזרה - (שזה הכי לגיטימי בעולם) -

מוזמנים לבוא.

לא תאמינו שחיכיתם כל כך הרבה זמן.